התנועה הקיבוצית ביקשה מראשיתה לחבר בין מסורת להתחדשות.

חג השבועות הוא אחד משלושת "הרגלים" (פסח, שבועות, סוכות)  בו היו עולים המוני ישראל לבית המקדש להביא מנחה מפרי הארץ.  

החג הקיבוצי ביקש לשלב את החקלאות, את השדה ויבולי הארץ, עם מסורת חגי ישראל לדורותיהם. שילוב זה הוא המייחד את חגי ישראל במרחב הקיבוצי.  

בית המקדש הקיבוצי שלנו היה ועודנו המרחב החקלאי, חלקת שדה שנקצרה בעוד מועד כדי להכשירה לטקס חג הביכורים. המלחמה הקשה והכואבת בה אנחנו שרויים מוכיחה אמת זו שבעתיים. בצפון החקלאים נאבקים על זכותם להוציא לחם מהארץ, הגם שהשדות והמטעים נפגעים ותושביו מפונים. בדרום, למרות ההרס והשכול הכבד, החיטה צומחת שוב. 

על דבר אחד אין ערעור, התלם האחרון הוא "קו הגבול", הוא מדינת ישראל. 

החקלאות הקיבוצית שינתה פניה ועברה בעיקרה לשותפויות אזוריות.

זאת מטעמי יעילות, חיסכון בכוח אדם, רווחיות ויתרון לגודל;  לצד שכלולים טכנולוגיים מתקדמים. לפתחנו עומדת השאלה כיצד להביא את בני הקיבוץ וחבריו לבחור בחקלאות וענפיה כמקום עבודה אטרקטיבי, מאתגר, מספק  ונושא תמורה הולמת גם לחקלאי עצמו. 

חג השבועות הקיבוצי שם את הדגש על החקלאות וענפי הקיבוץ. הקיבוצים יצרו טקס רב-שנים בו השדה הוא בימת האירוע, בהשתתפות חברי וחברות, ילדות וילדי הקיבוץ. מצעד הענפים המסורתי על מלוא כלי השדה המשוכללים נהפך לחגיגת  ענפים גדולה המספקת הזדמנות לצילומים בלי הפסקה. נהוג להביא אל קדמת הבמה לא רק מפרי הארץ אלא גם מפרי הבטן. תצוגה שמחה של תינוקות שנולדו לאורך השנה. 

בחרנו להראות בפניכם מקבץ של שנות טובות קיבוציות המתייחסות לעבודת השדה ולחג הביכורים לאורך עשרות בשנים.