חיי הקיבוץ היו בעבר "אפורים כשק". בעשורים הראשונים לאחר קום המדינה ההתנהלות היום-יומית הייתה רצינית, לאור אידיאולוגיה הדוקה של קצוות, קיבוצי הכשרה, והקמת יישובי קבע בתנאי מחתרת ומחסור. המשימתיות, ההתיישבות והקיטוב הפוליטי בעם ובתוך המחנה פנימה חייבו לקחת את החיים ברצינות, לפחות באופן פומבי ורשמי.
חוץ מ... יום אחד בשנה, חג פורים. בפורים ניתנה לגיטימציה לצחוק על המנהיגות ההיסטורית התנועתית (יערי וחזן), על המנהיגות המקומית, (מזכיר, גזבר, רכז משק) וכמובן על היריבים הפוליטיים ממפא"י בראשות בן גוריון. להתחפש למשאלת לב, להיות קצת שונה ואחר מהדמות אותה כולם מכירים. בקיבוצים היו לרוב שלוש חגיגות פורים נפרדות: לילדים, לבני ובנות המוסד החינוכי ולמבוגרים. המבוגרים חששו שנוכחות ילדיהם בחג משותף תמנע את הספונטניות ותרסן את רוח השטוח. הרי לא ניתן להעלות על הדעת את ראש קן השוה"צ בגליציה, הרציני והכריזמטי, רוקד מחופש וחסר מעצורים לפני בנו בן ה-12...
באותה תקופה היסטורית, בחג פורים הייתה מהנחמה, רגעים של שכחה מצרות האתמול וקשיי המחר. חג פורים הוסיף צבע, שחוק ואלכוהול לימי החול, שאז בראשית ההתיישבות ובתקופת הצנע של שנות החמישים, היו מלאי דאגות וסימני שאלה קיומיים.
