אחד במאי היום, חג הפועלים. ככל שמתרחקים הימים בהם החג היה מרכזי בסדר יומה של תנועת העבודה, כך חוזר מדי שנה התאריך הזה ומזכיר נשכחות ואמיתות שעדין תקפות היום. מצהלות המצעדים ברחובות הערים, הדגלים האדומים והתהלוכות הטקסיות עדיין מהדהדות כסמל לתקופה, לתפיסה, לרעיון. לציונות, סוציאליזם ואחוות עמים.

אנו מקדישים השנה מספר מילים למי שהיה מזוהה עם היום הזה, האמן דב הלר ז"ל מקיבוץ נירים. כך כתב יובל דניאלי עליו ב-2013:

"כאשר בקשתי לכתוב על אמן המזוהה עם חג האחד במאי, עלתה לנגד עיני דמותו של דבלה הלר כאמן המייצג ביצירתו ואישיותו את האמונה בצדק סוציאלי וברעיון הסוציאליסטי.

לפני שנה הגעתי לאתר ההנצחה לנופלי קיבוץ נירים ב"דנגור" בצוותא עם האדריכל חיליק ערד (קיבוץ סער) שעיצב את האתר. "לא הטנק ינצח כי אם האדם" נחקק בתבליט גדול על קיר האנדרטה. עדות לרוח האדם. בעומדי מול האנדרטה נזכרתי בידידי, האמן חבר קיבוץ נירים דב הלר.

דב סיפר בגעגוע על מפגש קבוע שנקבע לציון חג האחד במאי בקיבוצו נירים. המפגש התרחש במכון לתחריט אותו ייסד דב ברפת הישנה של נירים. בין המשתתפים היו  חברים, אמנים וחברי קיבוץ בעלי תודעה מעמדית.

המפגש נבחן לאורך שנים בטקסיות קבועה ומעוררת השראה ותאבון: בורשט סלק, דג מלוח, לחם, יין אדום;   מלווה בהרצאת אורח אומנותית ובתערוכת תחריט מיוחדת, בה השתתפו אמנים בעלי שם ותודעה פוליטית.  המפגש היה מסתיים תמיד בשירת ה"אינטרנציונאל". ההתעקשות וההתמדה של הלר לשחזר שנה אחרי שנה את תפריט הפועלים שלו היא, היא היצירה האולטימטיבית של האחד במאי. כי מה אמיתי יותר, בסיסי יותר, חיוני יותר לפועל מאשר פרוסת לחם ודג מלוח?